מכירים את ההורים שואמרים לילדים שלהם "בגיל שלך… לא היה לי מה שיש לך וההורים שלי לא נתנו לי את כל מה שיש לך וגרתי עם האחים שלי באותו חדר…" וכד'?!
אם נחלק את ההורים שאומרים את זה לשני סוגים:
- ההורים שמפצים על החוסר בילדותם בפינוק, פיצוי ושירותים מיותרים בהיבט הרגשי והחומרי ושליחותם בעולם היא לתת לילדיהם חיים נעימים, קלים, מינימום גבולות ומאמץ.
- ההורים שמקפידים לשמור חינוך ואווירה משפחתית בה כל ילד לוקח חלק ואחריות לתפקוד הבית והחיים גם אם זה כרוך בתסכול, אתגר ומאמץ.
בעבר תפקידי ההורים היו ברורים. האימא הייתה אמונה על דאגה וחינוך הילדים והאבא על הפרנסה וההובלה של כלים הבית.
כיום הכללים השתנו ויש בתים רבים בהם שני ההורים עובדים ומרוויחים, הילדים נמצאים במסגרות אחרי בי"ס עד שעות מאוחרות ובשעות הבודדות שנותרו להורים עם ילדיהם הם רוצים שיהיה נעים, שקט, כייפי וחברי ולכן ממזערים גבולות, מגדילים אמצעים חומריים ומוותרים במידה מסויימת על חלק מאבני היסוד החינוכיים שיאפשרו לילדיהם לתרגל מיומנויות קריטיות של דחיית סיפוקים, התחשבות באחר שהוא לעיתים ההורה עצמו, פיתוח חוסן אישי להתמודד עם מציאות בלתי רצויה שהיא חלק מהחוקים הקבועים של החיים במציאות על כדור הארץ ואם שכחנו לרגע אז גם פותרים עבור ילדיהם בעיות בביה"ס מול תלמידים אחרים וכמובן מתערבים במערכת החינוכית בביה"ס.
אמרנו כבר אבדן דרך? אז הנה אמרתי.
הכללים החדשים שנוצרו בתפיסה החינוכית המשפחתית כולה באה מכוונה חיובית של אהבה ורצון לאפשר לילדנו חים טובים (אולי קצת יותר משלנו בילדות), אך מובילה את כולנו לאבדן דרך ואבדן ערכים משמעותיים שידרשו להם כבר בגיל ההתבגרות ובוודאי בשירות הצבאי, במעגלים חברתיים, זוגיות ולמעשה כל חזית בחייהם.
אם יתרגלו לקבל כמעט כל מה שרוצים-מה יעשו כשההרגל הזה לא יקבל מענה וישאיר אותם מתוסכלים?
אם כשיהיה מתוסכלים, יתנהגו כפי שרגילים באבדן סבלנות, תוקפנות, המנעות או כל התנהגות לא חברתית אחרת, איך ימלאו את המטרה החשובה ביותר עבורינו כיצורים חברתיים- תחושת שייכות חברתית?
אם ילדינו יתאפיינו ב"שרירים" חלשים בגבולות לעצמם ולסביבה, איך ידעו לשים לעצמם גבולות על מנת להתפנות למשימות פחות נעימות בחיים, לדעת מתי לא נכון לאמר כל מה שעל ליבנו כי הסביבה לא תמיד תקבל או תרצה את מחיצתנו כשנשתלח ונאמר כל מה שעל ליבנו. אם לא נדע לשים לאחר גבול, האחר ירגיש נוח לעבור גבול למרחב הפרטי שלנו ועלול לפגוע או לגרום לחוסר נעימות משמעותית.
אם ילדינו לא יתרגלו לנהל את הקונפליקטים שלהם בהיבט החברתי או מול צוותי החינוך, איך ידעו להתנהל כמבוגרים למוטל דמויות שלא יסכימו או יתנגדו לדעתם?
איך יתפקדו במרחב הזוגיות שמביא עימו כמות מתמשכת של קונפליקטים ואי הסכמות?
איך ידעו כהורים, להביא גמישות וקבלה ליחודיות של כל אחד מילדיהם למרות החריגות או ההתנהגות היחודית של כל ילד?
אז אלו רק מקצת מהדוגמאות עליהם דיברו אנשי פסיכולוגיה וחינוך עוד במאה שעברה שעלולים לייצר משבר חינוכי ומכאן – משבר חברתי.
אז מה כן?
- תפקידנו כהורים אינו "לסדר" לילדינו את העולם כך שיהיה נעים וקל, אלא לאפשר להם התמודדות עם קושי, אתגר ותסכול.
- דחיה ואתגרים חברתיים הם הזדמנות מצוינת לילדינו להכיר מה מקדם ומה מעכב אותם במעגלים חברתיים ומכאן להסיק מסקנות ולהפיק לקחים לגבי ההתנהגות שלהם. אינטראקציה חברתית תאפשר להם לשמור על איזון בין הציר הנרקסיסטי (אני ועולמי הכי חשובים וכל אדם אחר נמצא העולם לשירותי ומענה לצרכי) לבין הציר הנמנע (חשש מכל פעולה שעלולה לסכן את תחושת הערך שלי ולגרום לי לא להצליח או לא להיות אהוב).
- להשאיר את החינוך הבית ספרי לאנשי החינוך- ולתרום לגיבוש הסמכות החינוכית של צוותי ההוראה שהיא הבסיס והתשתית לכל מרחב חינוכי ובלעדיו אינה יכולה להתקיים ומביאה בקצה לאנרכיה.
מעורבות-כן. התנדבות לועד תלמידים, הגעה לאסיפות ואירועים בביה"ס, שמירה על התעדכנות במשוב המקוון וכו, חשוב מאוד.
התערבות-לא. העברת מסרים מתנגדים או מבטלים את אנשי החינוך מול הילדים, הובלת אג'נדה אישית או חברתית של הורים נוספים נגד האג'נדה של צוות ביה"ס וכו, רק מעביר מסר ברור לילדנו שאין לראות במערכת החינוך כמרחב סמכותי, מקצועי ומתווה דרך.
- שיתוף התיעצות ובקשת עזרה- לאפשר לילדנו להביע את עמדתם ודעתם על תחומים שונים ולאפשר להם להשפיע במקומות הראויים בענינו.
לבקש את עזרתם כדי לתת להם תחושת מסוגלות ולתרגל אותם בנתינה ותרומה שכה חשובה לשמירה על חברה בריאה.
- ניסוי ותהייה-כלל ראשון בלמידה והטמעה. אפשרו לילדיכם להתנסות בכל דבר אפשרי שאינו כרוך בסיכון ויכול לאפשר להם התבוננות, מענה לסקרנות, חווית למידה ומשוב לשימור ושיפור דרך התמודדויות במציאות כגון:
- לאפשר להם לקחת חלק בבישול ואפייה גם אם זה מלכלך את המטבח ונשרפו כמה עוגות בדרך.
- מגע עם חומרים וטקסטורות שונות מאפשרות חיזוק מערכת החישה ולמידה על סוגי לחץ ורכות במגע וכמו כן על שילוב חומרים שבעבר היה יומיומי והיום פחות בגלל המסכים.
- דרכי למידה והטמעה שמתאימים להם ובעיקר לגימטיציה להתנסות בדרכים מגוונות גם אם לא מצליחות מיידית כדי לגבש לעצמם את הדרך המתאימה עבורם.
- הכרות ושהייה עם מגוון סוגי טיפוסים שישקפו את השונה והדומה, את התרבות וההרגלים השונים, תפיסות עולם שונות. כל אלו יאפשרו לילדיכם ורסטיליות שנדרשת לכולנו בחיי היומיום.
לסיכום, אחד המקצועות החשובים ביותר בעולם הוא-מקצוע ההורות.
לצערנו מקצוע שלא הכרחי כתנאי להבאת ילדים לעולם, אינו עומד במבחן (אלא במקרים קיצוניים שעוברים על החוק) ורוב ההורים מתנסים בהורות ללא ידיעה מה המחירים והרווחים שיופיעו בעתיד. לעיתים העתיד מביא עימו גאווה וסיפוק ולעיתים חרטה ותסכול.
זה בסדר לטעות ואין ספק שכולנו כהורים עושים כמיטב יכולתנו להיות הורים טובים ולהקנות חינוך בהלימה לתפיסת עולמנו. יחד עם זאת שיתוף, התיעצות ובקשת עזרה דרך ליווי פרטני, הדרכת הורים, אימון אישי או כל מרחב למידה והתפתחות כי הרי כולנו יודעים שהורות היא מקצוע מקודש שמשפיע על ילדינו לא רק בהיותם ילדים או מתבגרים, אלא על כל חייהם כמבוגרים.